העתקות אור

מה זה העתקת אור או העתקת שמש?

העתקת אור או העתקת שמש היא בעצם הדפסה, העתקה או שכפול של מסמכים גדולי מימדים בפורמט רחב (גרמושקות) אשר לא ניתן להדפיסם במדפסת רגילה.

העתקות אלו מבוצעות למסמכים כמו שרטוטים, תכניות בנייה, מפות, תצלומי אוויר ועוד.

בעבר, היה שימוש באור או בשמש על מנת לבצע העתקות אלו, ומכאן נגזר שמם.

עם הזמן הטכנולוגיה התקדמה, היום העתקות אלו מבוצעות באמצעות מדפסות גדולות המאפשרות הדפסה בפורמט רחב. מדפסות אלו נקראות “מדפסות פלוטר” והם משתמשות בלייזר או במזרקי דיו על מנת לבצע את ההדפסה. בעזרת מדפסות אלו ניתן להדפיס שרטוטים מתוך קובץ דיגיטלי או שכפול של שרטוטים קיימים. ניתן לבצע באמצעות מדפסות אלו הדפסות ברוחב של עד 100 אינץ’, ובאורך בלתי מוגבל.

איך בוצעו העתקות שמש או העתקות אור בעבר?

לאורך ההיסטוריה, בוצעו העתקות שרטוטים בפורמט רחב במגוון טכנולוגיות שונות. להלן כמה מהטכנולוגיות:

1. העתקה ידנית באמצעות נייר שקוף (נייר שכפול)

   נייר שקוף הוא נייר בעל שקיפות, אשר האור חודר אותו. העתקת שרטוטים באמצעות נייר שכפול הייתה מתבצעת על ידי הנחת הנייר השקוף על גבי שרטוט המקור, והעתקה שלו באופן ידני עם עט ודיו.

2. העתקת שמש באמצעות הדפסי ציאנוטיפ או הדפסים כחולים (Blueprints)

   תהליך העתקה שהוצג על ידי סר ג’ון הרשל בשנת 1842, תהליך זה אפשר לראשונה ייצור מהיר ומדויק של מספר בלתי מוגבל של עותקים. זה היה בשימוש נרחב במשך יותר ממאה שנה להעתקת שרטוטים המשמשים בבנייה ובתעשייה. תהליך ההעתקה היה באמצעות חומר כימי שרגיש לאור. הביטוי “העתקת שמש” מזוהה עם שיטת העתקה זו משום שחלק מהתהליך ההעתקה היה חשיפת השרטוט לשמש.

   איך תהליך ההעתקה עבד?

   תחילה, המשרטטים היו מבצעים העתקה ידנית אחת באמצעות נייר שקוף, הם היו לוקחים את שרטוט המקור שלהם, מכניסים אותו מתחת לנייר שקוף (נייר שכפול), ומעתיקים ידנית באמצעות דיו שחור את השרטוט. לאחר מכן, באמצעות השרטוט שעל הנייר השקוף ניתן היה לשכפל אותו במהירות ללא צורך העתקה ידנית. את השרטוט השקוף היו שמים מעל נייר המצופה בחומר כימי מיוחד, ואת שניהם מהדקים יחדיו באמצעות זכוכית. חשיפת הזכוכית לאור שמש, במשך דקה או שתיים הייתה מובילה להתרחשות תהליך כימי. היכן שהחומר נחשף לאור השמש – הוא התמוסס, והיכן שהחומר לא נחשף לאור השמש (היכן שהיה דיו של השרטוט בנייר השקוף) – הוא נשאר. התוצאה הייתה העתק של השרטוט, אשר נראה כדף כחול, כאשר קווי השרטוט על גביו בצבע לבן.

   טכניקה זו אפשרה העתקה מהירה ובדיוק רב (מכיוון שלא מדובר בהעתקה ידנית שיכולה להוביל לטעויות בהעתקה). עם זאת, היא הייתה מוגבלת בגודל הדפים אותם ניתן להעתיק, וכן לא היה אפשר להעתיק צבע או גוונים של אפור.

3. העתקת אור באמצעות הדפסי דיאזו או הדפסים לבנים (Whiteprints)

   בתחילת שנות ה-40 החלו הדפסי ציאנוטיפ להיות מוחלפים על ידי הדפסי דיאזו, הידועים גם כ”הדפסים לבנים” או “קווים כחולים”. טכניקה זו מייצרת קווים כחולים על גבי רקע לבן. הדפסים דומים אחרים מבוססי צבע היו ידועים בשם קווים שחורים. הדפסים דיאזו החליפו את הדפסי הציאנוטיפ מכיוון שתהליך ההעתקה היה פשוט יותר ושתהליך ההעתקה כלל פחות חומרים רעילים. הביטוי “העתקת אור” מזוהה עם שיטת העתקה זו משום שחלק מהתהליך ההעתקה היה חשיפת השרטוט לאור הלוגן אולטרה סגול (UV). בדומה להדפסי ציאנוטיפ, גם הדפסי דיאזו מתבצעים על גבי נייר המצופה בחומר כימי, אם כי חומר כימי שונה דמוי מלח.

   איך תהליך ההעתקה עבד?

   בדומה להדפסי ציאנוטיפ על מנת לבצע את תהליך הההעתקה, תחילה היה נדרש להעתיק את השרטוט לנייר שקוף. לאחר מכן, היו מצמידים באמצעות וואקום את הנייר השקוף לנייר מיוחד (נייר דיאזו, המכונה גם נייר אוזליד), ומכניסים אותם למכונה שחושפת אותם לאור הלוגן אולטרה סגול חזק. אחרי חשיפה של מס’ דקות בודדות היו מוציאים אותם. האור החזק הוביל להתמוססות החומר הכימי (המלח) מהאזורים אשר נחשפו לאור. המקומות שאינם נחשפו לאור – החומר אינם התמוסס בהם. לאחר השלמת תהליך זה, ניתן היה לראות על הדף במקום שהאור לא נחשף אליו סימנים / קווים צהובים בהירים מאוד או לבנים על גיליון הדיאזו. קווים אלו בעצם הם העותק של השרטוט. על מנת להדגיש קווים אלו, דף הדיאזו היה נכנס לתא פיתוח אשר מכיל אדי אמוניה. האמוניה הייתה משנה את הקווים השקופים או הבהירים מאד לצבע כחול או שחור. במידת הצורך היו מכניסים את דף הדיאזו מס’ פעמים לתא האמוניה על מנת להדגיש את הקווים עוד יותר.

   החסרון המרכזי בהדפסי דיאזו הוא השרידות שלו לאורך זמן, חשיפה רבה לשמש (במשך תקופה של מס’ שבועות או חודשים) של ההעתקות אלו מובילה בסופו של דבר לדהייה של השרטוט. הדפסי דיאזו נשארו בשימוש עד שהוחלפו בתהליכי הדפסה קסרוגראפיים.

4. העתקה באמצעות מכונות צילום קסרוגרפיות

   קסרוגרפיה היא טכניקת צילום יבשה, טכניקת העתקה סטנדרטית המשתמשת בטונר על נייר בונד. תהליך הקסרוגרפיה לא משתמש בכימיקלים נוזליים בדומה לטכנולוגיות הישנות. טכנולוגיה זו נפוצה היום ברוב מכונות הצילום ובמדפסות לייזר ולדים. הטכנולוגיה הומצאה בשנת 1942 על ידי הפיזיקאי האמריקני צ’סטר קרלסון, בשנת 1960, שלבי השימוש בטכנולגיה הפכו מידניים לאוטומטיים לחלוטין. מכונות קסרוגרפיה בגודל גדול, המאפשר הדפסה גם של צילומים בפורמט רחב הפכו זמינות בערך בשנת 1975, ובכך מכונות צילום קסרוגרפיות החליפו את שיטות ההדפסה הישנות יותר שהיו עד אז להדפסת שרטוטים גדולים. ממכונות הצילום הקסרוגרפיות התפתחו המדפסות הביתיות – מדפסות הסיכות, מדפסות הזרקת הדיו ומדפסות הלייזר.

5. הדפסה באמצעות מדפסות בפורמט רחב

   זו היא השיטה המקובלת כיום להדפסת (והעתקת) שרטוטים גדולים. מכיוון שניתן לבצע את ההדפסה ישירות מקובץ דיגיטלי, כבר לא מדובר רק במכונה המאפשרת העתקה ממסמך קיים. מדפסות בפורמט רחב הם מדפסות הנשלטות על ידי מחשב התומכות ברוחב גליל הדפסה מרבי של בין 18 ל-100 אינץ’. מדפסות בעלות קיבולת של יותר מ-100 אינץ’ ברוחב נחשבות לפורמט סופר רחב או גדול. מדפסות בפורמט רחב משמשות להדפסת באנרים, פוסטרים, גרפיקה של תערוכות, טפטים, ציורי קיר, מדבקה לרכב, שרטוטים אדריכליים, תכניות בנייה, תפאורות תיאטרון , וכל יצירת אמנות או שילוט אחר בפורמט גדול. מדפסות בפורמט רחב משתמשות בדרך כלל בגרסה כלשהי של טכנולוגיה מבוססת הזרקת דיו או טונר להפקת התמונה המודפסת.

   כיצד מבצעים הדפסה בפורמט רחב?

   בדומה למדפסת הביתית, הדפסה בפורמט רחב מתבצעת על ידי העברת קובץ דיגיטלי מהמחשב להדפסה. ניתן לבצע את ההדפסה על מגוון חומרים, כגון נייר, ויניל או בד. הדפסה בפורמט רחב מאפשרת הדפסה במגוון גדלים למגוון שימושים, כגון הדפסת פוסטר, הדפסת תכניות בנייה ואף הדפסת מדבקות לקיר. בנוסף ליתרון של רוחב ההדפסה, יתרון נוסף הוא רזולוציית ה- DPI הגבוהה, המבטיחה הדפסה חדה ונקייה. הדפסה בפורמט רחב תומכת בקבצים וקטוריים. קבצים וקטוריים (בשונה מקבצי תמונות העשויות מפיקסלים) מאפשרים הדפסה בכל גודל רצוי מבלי לאבד את איכות התמונה.